פסק דין
זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בעכו (השופט ג'מיל נאסר) מיום 27.11.12, לפיה דחה את הבקשה לביטול ההחלטה מיום 8.11.12, שהורתה על המשך ההליכים, בקובעו שלא ניתן עדיין פסק דין בתיק. המשיבה 1 מתנגדת לבקשה ואילו המשיבה 2 תומכת בבקשה.
יש צורך בפירוט מה של השתלשלות העניינים בתיק, במיוחד מכיוון שהמבקשת העלימה מבקשתה חלק מהליכים בתיק, שיש בהם כדי להכריע בבקשתה.
המשיבה 1 לא הגישה כתב הגנה לתביעת המבקשת. לפיכך, ביום 24.6.12, כשבועיים לאחר מכן, הגישה המבקשת בקשה למתן פסק דין נגדה בהעדר הגנה. למחרת, ביום 25.6.12, החליט בית המשפט "כמבוקש. ניתן להגיש פסיקתא לחתימה". זהו פסק הדין שהמבקש טוענת שניתן בתיק בבית משפט קמא.
המבקשת אינה מגלה בבקשתה, שביום 9.7.12 הגישה היא עצמה בקשה להארכת מועד להגשת תגובה לבקשה לביטול פסק דין, שכנראה המציאה לה המשיבה 1 לפני שהגישה לבית המשפט. החלטת בית המשפט קמא מיום 9.7.12 היתה "לא ברור על איזה בקשה לביטול פסק דין מדובר". ביום 11.7.12 הגישה המשיבה 1, שסברה גם היא אותה שעה שניתן נגדה פסק דין, בקשה לביטול פסק הדין שניתן ביום 26.6.12 (צ"ל 25.6.12). החלטת בית המשפט מיום 16.7.12 בבקשה היתה "אינני רואה פסק דין בתיק. אני שב על החלטתי מיום 9.7.12". אפשר לכאורה להבין את ההחלטה בשתי צורות: א. אין פסק דין בתיק, ולכן אני דוחה את הבקשה לביטול פסק דין. ב. יש פסק דין בתיק, אבל איני רואה אותו, ולכן, כשאראה אותו, אדון בבקשה לביטול פסק הדין, תוך עיון בתגובת המבקשת התובעת. לפי האפשרות הראשונה, הבקשה לביטול פסק הדין נדחתה מכיוון שאין פסק דין. לפי האפשרות השניה, הבקשה לביטול פסק הדין תלויה ועומדת. בהעדר התייחסות וטיעון מטעם המבקשת בשאלה זו, ומאחר שהמבקשת לא טענה שיש לדון בבקשה לביטול פסק דין התלויה ועומדת, ולאור החלטות נוספות בתיק, אני רואה את ההחלטה הזו כהחלטה שמשמעה לפי האפשרות הראשונה, דהיינו, שלא ניתן פסק דין בתיק עד אותו מועד.
כאמור, המבקשת, שחובה עליה לגלות בבקשתה את כל ההליכים הרלבנטיים לבקשתה, התעלמה מהגשת הבקשה לביטול פסק הדין ומהחלטה זו ולא אמרה עליה דבר. לפיכך, לאחר שהדברים עלו בתשובת המשיבה 1 לבקשה, ביום 23.1.13 קבעתי שהמבקשת תבהיר בהודעה לבית המשפט ולצד שכנגד עד יום 30.1.13, האם הבקשה לרשות ערעור כוללת ערעור על ההחלטה מיום 16.7.12 בבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הגנה, והאם לדעתה ניתנה החלטה בבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הגנה, או שעל בית המשפט קמא לתת בה החלטה. החלטתי מיום 23.1.13 נמסרה לב"כ המבקשת ביום 24.1.13. המבקשת לא הגיבה להחלטה זו.
ביום 26.7.12 הגישה המשיבה 1 כתב הגנה בתיק בית המשפט קמא.
ביום 8.11.12 ציוה בית המשפט קמא על המשך הליכי הביניים. בכך גילה דעתו שלא ניתן פסק דין בתביעה. המבקשת הגישה ביום 27.11.12 בקשה לביטול ההחלטה מיום 8.11.12, בטענה שכבר ניתן פסק דין ביום 25.6.12. בבקשה זו החליט בית המשפט קמא באותו יום, "אכן ניתנה החלטה ביום 26.6.12 לפיה התובעת זכאית לפסק דין, אך מאחר ולא הוגשה פסיקתא לחתימה כמתחייב מאותה החלטה, הרי בפועל לא ניתן פסק דין בתיק. מכאן – יש לפעול על פי ההחלטה מיום 8.11.12". על החלטה אחרונה זו הוגשה הבקשה לרשות ערעור.
ניתן היה לסיים את הדיון בכך שבית המשפט קמא כבר נתן ביום 16.7.12 את החלטתו, שעליה לא הוגשה בקשה לרשות ערעור, וקבע שאין פסק דין בתיק, ומכאן שבדין דחה את הבקשה של המבקשת המבוססת על הטענה שניתן פסק דין ביום 25.6.12, אבל למרות זאת אכנס לגופו של ענין וארחיב בנושא זה, משום שהתנהלות המבקשת בענין זה חסרת תום לב, ומחייבת התייחסות הולמת.
הצדדים השקיעו מאמץ רב בטיעון בדבר משמעות הפסיקתא. פסיקתא אינה פסק דין ואינה החלטה אלא שיקוף שלהם. כדברי תקנה 198: "על סמך החלטה שניתנה מותר לערוך פסיקתא". גם פסק דין הוא החלטה. פסיקתא אינה מוסיפה דבר על ההחלטה, וההחלטה בתוקף גם ללא הפסיקתא. על כן, אם היה ניתן על ידי בית המשפט קמא פסק דין ביום 25.6.12, העדר פסיקתא שלו לא היתה מבטלת את תוקפו של פסק הדין.
מעיון במעשי בית המשפט קמא ובהחלטותיו מובן, שבהחלטה מיום 25.6.12 לא התכוון בית המשפט ליתן פסק דין אלא ליתן החלטה בדבר זכאות המבקשת לפסק דין, כאשר פסק הדין ינתן יותר מאוחר, כאשר יוגש נוסח פסק דין לחתימה. בית המשפט טעה וממשיך לטעות בשימוש במונח פסיקתא, בשעה שהתכוון לומר "נוסח פסק דין". בית המשפט התכוון לומר: "כמבוקש. פסק הדין ינתן כאשר יוגש נוסח פסק דין לחתימה." המבקשת הבינה שזו כוונת בית המשפט, שהרי ביקשה בבקשתה גם לצוות על תשלום שכר טרחת עו"ד וקיבלה החלטה "כמבוקש", אבל לא ננקב בהחלטה סכום שכר טרחת עו"ד. אין לי ספק, שלגבי שכר טרחת עו"ד, הבינה המבקשת שנקבעה זכותה העקרונית, אשר תבוא למימוש כאשר תגיש נוסח פסק דין הכולל סכומים לפי התעריף המומלץ של לשכת עורכי הדין. לא יכול להיות, שהמבקשת סברה שלגבי שכר טרחת עו"ד נקבעה רק זכותה העקרונית במילה כמבוקש, אבל לגבי חיוב התביעה העיקרי, יש לפרש את אותה מילה, שנאמרה רק פעם אחת כ" אני מצווה על המשיבה 1 לשלם למבקשת 257,669 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל". לפיכך, כאשר המשיכה המבקשת וטענה שבידה פסק דין, למרות שלא היה כאן פסק דין, על פי שימוש מוטעה של בית המשפט במילה "פסיקתא", נהגה בחוסר תום לב. לכך קוראים "ניצול מכוון של טעות הזולת".
המשיבה 1 הגישה בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר, בהנחה שאכן מדובר בפסק דין. החלטת בית המשפט היתה שאין פסק דין. מה יכול לעשות צד שניתן נגדו פסק דין בהעדר הגנה, והגיש בקשה לביטול פסק הדין ונענה בהחלטה שאין פסק דין? אם טעה בית המשפט ויש פסק דין, היה עליו לדון בבקשה לביטול פסק הדין. אם לא טעה, ואין פסק דין, על מה מלינה המבקשת? טענות המבקשת, המבקשות לחסום דיון ענייני בטענות המשיבה 1, מתעלמות מהבקשה לביטול פסק דין שהוגשה כדין ומההחלטה בה (ואשר אותן לא גילתה המבקשת בבקשתה), כך שלא תהיה למשיבה 1 כל אפשרות להתמודד עם פסק דין שניתן נגדה בהעדר הגנה ולנסות לבטלו. גם זו התנהגות חסרת תום לב מטעם המבקשת.
לפיכך, על פי כל האמור לעיל, אני קובע שביום 25.6.12 לא ניתן פסק דין נגד המשיבה 1, אלא החלטה הקובעת את זכותה העקרונית של המבקשת לקבלת פסק דין, לכשתגיש נוסח פסק דין לחתימה. זכות עקרונית זו לא מומשה מעולם, ולא ניתן פסק דין מאז. אני דוחה את הבקשה לרשות ערעור ואת הבקשה לקבוע בערעור שניתן פסק דין בבעית המשפט קמא נגד המשיבה 1, ומחייב את המבקשת לשלם למשיבה 1 הוצאות משפט בסך 11,700 ₪.
המזכירות תעביר למשיבה 1 את סכום העירבון שהופקד, על חשבון ההוצאות שעל המבקשת לשלם למשיבה 1.
ניתן היום, י' אדר תשע"ג, 20 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.